תוספות על פסחים כ׳ ב

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על פסחים כ׳ ע״א:ז׳ תוספות על פסחים כ״א ע״א:א׳ »

2 פני יהושע פתח ↗

בתוס' בד"ה מי אמר רבי יהושע וכו' אומר ר"י הא דלא משני פסח שאני היינו דמשמע ליה דפסח לא מעלה ולא מוריד מדשרי בתלויה ואסר בטהורות וכו' עד סו"ה. נראה דכוונת התוס' דאע"ג דבלא"ה איצטריך להא דמשני הא ר"י אליבא דר"י הא ר"ש אליבא דרבי יהושע משום הך קושיא דפסחא אפסח' דלעיל דהא ע"כ הוי ידע הך ברייתא דלעיל דפליגי ר"י ור"ש בע"פ דבדוכתא אחרינא לא משכחת לה דפליגי אלא דאפ"ה קשיא להתוס' שפיר דהוי מצי לאוקמי הך דחבית אפילו אליבא דר"ש דדוקא בע"פ מתיר ר"ש אפילו לטמאו בידים כיון דאזיל לאיבוד משום איסור חמץ ואינו ראוי לו אבל בחבית סבר דגרמא אין אבל בידים לא וע"ז כתבו התוס' שפיר דאי אפשר לומר כן מדאוסר בטהורה בע"פ אע"ג דאזלא לאיבוד כנ"ל וק"ל:

11 חידושי הלכות פתח ↗

תוס' בד"ה הא ר"ש ואליבא כו' תימה לר"י לר"ש כיון דשרי תלויה לטמא ביד א"כ כו' עכ"ל לתירוצם דלעיל דמוקי נמי מתני' דהכא כר"ש ואליבא דר"י לא קשיא להו הכי משום דאיכא למימר כיון דגבי פסח קתני שפיר קרי לה תלויה דאי לאו משום פסח לא היו שורפין אותה והיה אוסר לטמא אותו אבל הכא דפריך מתרומה אפסחא משום דמשמע ליה למקשה דמה שהיא תלויה הוי הטעם ופסחא אינו מעלה ולא מוריד וא"כ למאי דמשני הא ר"ש ואליבא דר"י כו' ואפילו בתרומה דעלמא נמי הכי הוה דשרי לטמא תלויה וא"כ שרי לשורפו ותקשי שפיר אמאי קרי ליה תלויה ודו"ק:

11 נועם ירושלמי על תרומות פתח ↗

ע"כ נראה לי דסובר ר' יוחנן דהא דאמרינן שהיא תלוי' היינו בספק דמציאות אבל לא בס' דדינא ור' יוחנן קאמר דאם באת הלכה על ידך ואין אתה יודע אם לתלות או לשרוף לעולם הוי רץ אחר השריפה יותר מן התלי' כו' אבל בספק דמציאות ודאי דתולין ולא אוכלין ולא שורפין והטעם דהא דתולין היינו כמו דאמרינן בבכורות ד' ל"ג ועד כאן לא קאמר ר"א התם אלא שמא יבוא אלי' ויטהרנה כו' וכן אמרינן בירושלמי פ"ג דפסחים ה' ו' תני אמר ר' יודא לא נחלקו ב"ש וב"ה על התרומה טהורה שאסור לשורפה פי' בי"ג כשחל י"ד בשבת ועל תרומה טמאה שמותר לשורפה על מה נחלקו על התלוי' שב"ש אומרים אין שורפין וב"ה אומרים שורפין אמרו להם ב"ש לב"ה כלום אתם אומרים בטהורה שלא תשרף אלא שאני אומר שמא כהן א' שבת בתוך התחום והוא בא לאוכלה בשבת אף תלוי' לא תשרף שאני אומר שמא אלי' שבת בהר הכרמל והוא בא ומעיד עליו בשבת שהיא טהורה אמרו להם ב"ה מובטחין אנו שאין אלי' בא לא בשבתות ולא ביו"ט אלמא דהטעם שמא יבוא אלי' ויטהרנה וזה אינו שייך רק בספק דמציאות אבל לא בספק דדינא וכמו שכתב רש"י בשבת ד' ק"ח ע"ש וע"כ אמר אם באת הלכה על ידך ואין אתה יודע אם לתלות או לשרוף הוי רץ אחר השריפה דהיינו בספק דדינא ועל כן כיון שמכל מקום אינו יכול לאכול ושמא יבוא אלי' נמי לא שייך ע"כ צריך לקיים מצות שריפה אבל בס' דמציאות בודאי דאין לשרוף וכמו דתנן פ"ג דחלה נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה ומשגלגלה תעשה בטהרה והטעם הוא כמו דאמרינן בפ"ק דנדה דף ו' דחולין הטבולים לחלה כחלה דמי אע"ג דליכא הפסד כהן כמו שכתבו התוס' שם ועיין במה שביארתי שם בפי' הירושלמי ועיין בתוס' פסחים דף כ' דמדמי טומאה לשריפה ועיין לקמן פ"ח דתרומות מה שביארתי בהירושלמי דלר"מ ור"ש שורפין את התלויה אעפ"כ לא נראה לי לפרש דאתי כר"מ וכר"ש דהא משמע דאליבא דכ"ע קאמר ר' יוחנן ועוד דאפי' לר"מ ור"ש היינו רק דמותר לשורפה אבל לא מצוה דאל"כ אמאי קרי לה תלוי' וכמו שכתבו התוס' בפסחים דף י"ט דלר' שמעון כיון דשרי תלויה לטמא ביד א"כ שרי לשורפו ואמאי קרי לי' תלוי' דתלויה היינו לא אוכלין ולא שורפין ותירצו דתלויה לר' שמעון היינו דלא מחייב לשורפו ומדר' יוחנן משמע דמצוה לשורפו ע"כ צריך לפרש כמו שביארתי דזהו דוקא בספק דדינא:

19 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

הקוצר את שדהו כו'. אלא יניח כו'. הנה לפי הנראה מדברי הירוש' כאן בהל' א' במה דבעי שם דאם כלה שדהו דחזרה לעומרים אם שיבולת הראשונה ג"כ חייבת משמע דלא דלכך חייב בפיאות עומרים משום דנשאר עליו החיוב של קמה רק דהוא חיוב בפ"ע רק דכל שאין לו חיוב בהקמה אין לו חיוב בהעומרים ועיין מ"ש רש"י ב"ק דף צ"ד ע"א דלכך לאחר מירוח חייב לעשר משום דהוה כמו לקט שכחה ופיאה שעשאן גורן בהך דברכות דף מ' ע"ש ועיין במכות דף ט"ז ובחולין דף קמ"א דהטעם משום דהוה ניתק לעשה דתעזוב ובתמורה דף ו' תליא זה בהך דאי עביד מהני ע"ש ועיין ביומא דף ל"ו ע"ב אך באמת כך דהיכא דקרא עליו שם פיאה בקמה ואח"כ כילה אז תליא בהך דב"ק דף צ"ד אם שינוי קונה דכבר חל עליו שם פיאה ושייך בו גדר שינוי ולכך פי' רש"י דהא דצריך לעשר הויא רק מדרבנן אבל הך דתמורה ר"ל אם לא קרא שם פיאה כלל בקמה דאז הוה אמינא דתליא בהך דאי עביד מהני וזה שייך רק אעיסה אבל אעומרים הא מרבינן מקרא פיאת עומרים כמבואר בירוש' וכ"מ וכן מה דמבואר במכות ובחולין דזה שייך לגדר ניתק לעשה והוה מחלוקת בחולין שם זה היכא דקרא שם פיאה בקמה וא"כ חל עליו שם פיאה ואח"כ כילה אז לרבנן הוה ניתק לעשה מחמת הך דתעזוב ולר"י דס"ל מעיקרא משמע הוה ביטל ועבר על לאו דלא תכלה ומחמת גזל לא שייך גבי מתנות כהונה וס"ל דהן נגזלות עיין חולין דף קל"ד ודף קל"ח ע"ב ופקע ממנו הממון ומצוה נמי ליכא דמעיקרא משמע. וע"ש דף ק"ל ע"ב מה דאמר שם מדר"א ליקום וליתיב ר"ל דר"א ס"ל דכל הדברים שציותה התורה הוה ג"כ גדר ממונות ולכך ס"ל בשביעית פ"ה מ"ג גבי לוף דאף דהאיסור בטל מ"מ הממון של עניים לא בטל דזהו דבר בפ"ע ולכך ג"כ ס"ל בפיאה ובגיטין דף י"ב דיכול ללקט לצורך עני משום דהוה גדר ממונות אבל אנן לא ס"ל כן ולכך פוטר ר"י אם כילה פיאת קמה אבל אם לא קרא שם פיאה אז י"ל דגם ר"י מודה דצריך להפריש פיאה מעומרים וזה הוה חיוב חדש ועיין בתו"י יומא דף ל"ו ע"ב ע"ש ומ"מ י"ל דהלאו דלא תכלה לא תיקן וכעין מ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דמכות גבי טמא שנכנס למקדש ובמ"ש פ"ב דב"מ על הך דדף כ"ו ע"ב על הך דנטלה לפני יאוש ע"ש ועיין מ"ש רבינו בהל' מלוה פ"ג ה"ג ושם אבאר זה. אך י"ל דיש נ"מ בין אם בשעה שכילה חישב שיניח מן העומרים ועיין בירוש' פיאה פ"ד ה"א במה דאמר שם גבי דלית ודקל אם הא דנותן פיאה לאחר התלישה אם הוא מחוור מה"ת או לא ואמר שם דנ"מ אם הקריאת שם פיאה צריך שיהיה למעלה רק שאח"כ מורידן או דיכול לקרות שם למטה וט"ס שם ונהפך מוכח דאסור מה"ת שלא לקרות שם פיאה אף אם דעתו לקרות שם פיאה אח"כ משום דזה הוה חיוב בפ"ע ולא מתקן וכן אמר שם דנ"מ לענין הוצאה אם על בעה"ב או על העניים דאם מה"ת קורא שם פיאה למטה ההוצאה על בעה"ב ואף דזה הוה רק עזיבה ומשמע שם דאף אם קרא שם פיאה מלמעלה ההוצאה על בעה"ב אף בלא טעם סכנה ועיין בהך דחולין דף קל"ד ע"ב דגבי תרומה דטבלא וכתיב שם נתינה אם אין שם כהן צריך להביאה לכהן מפני הפסד תרומה ע"ש. והנה רבינו ז"ל בהל' תרומות פי"ב הי"ז והוא מתוספ' סוף תרומות ובירוש' פ"א דדמאי מבואר שם דאם לא בא כהן והי' חיה אוכלתו צריך להביאן לעיר רק מפני חילול השם ונוטל שכר הבאתן מכהנים ובגמ' דחולין לא אמר כן ועיין בתוס' פ"ג דמעש"ש דאם עד שלא קרא שם הביאן לעיר ההוצאה עליו ואם משקרא שם ההוצאה על הכהנים וצ"ל דנ"מ בין מקום שרגילין כהנים לבוא לשם רק שפעם אחת לא באו וא"כ אף אם לא יתנם לכהן מ"מ כבר קיים מצות הפרשה וגם נתינה דזכה בהם השבט כמש"כ לעיל בהל' כלאים ובהל' ערכין ובהל' ע"ז גבי עיר הנדחת רק מחמת חילול השם מביאו לעיר ונוטל שכר הבאתו משא"כ היכא דאין כהן בא שם מעולם ושוב לא שייך בו דזכה בו כהנים כיון דאין דעתם על זה כלל וכמ"ש רבינו בהל' גזלה גבי הכופר בפקדון ונשבע והוה כמו מפריש לאיבוד אם לא יהי' חובה עליו להביאן לעיר וכעין דאמר בירוש' דדמאי פ"א ה"ב דאף דמאבדין את מיעוטו בדרכים מ"מ זה רק כשנעשה סיבה אבל לכתחילה להפריש כ"ש ולאבד לא דזה לא מיקרי הפרשה וה"נ כן. ועיין בירוש' מעש"ש פ"ה סה"א במה דאמר שם והיינו וקם לו ר"ל דכיון דלאחר הפדי' אינה ברשותו כלל לא חל הפדיון עיין תוס' קדושין דף נ"ו ע"א דאף דיכול לחלל מעש"ש של אחר מ"מ כאן לא מהני ועיין בירוש' פסחים פ"ג ה"ג וכ"מ בזה א"כ ע"כ מחוייב הוא להביאן לעיר לקיים מצות נתינה. ועיין בגיטין דף ל' ע"א במה דאמר שם ל"צ דאקון ור"ל כך דנתייאשו הבעלים קאי אכהנים ור"ל דהא מוקי לה שם במכירי כהונה וכיון דהם מכירי כהונה הוה כמו שבאה לידם התרומה וקיים מצות נתינה ולכך יכול להלוותם ולהפריש עליהם מחלקם ומשום דכל הכהנים מתייאשים מהם כמ"ש שם רש"י וכמבואר בב"מ דף י"ב ע"א ובב"ב דף קכ"ג ע"ב והנה זה שייך רק כשהי' דעת הכהנים על זה אז שייך גדר מכירי כהונה אבל במילתא דלא שכיחא לא שייך על זה כלל מכירי כהונה דאין דעתם על זה כלל וכעין הך דב"מ דף י"ב ע"ב גבי עבד נוקב מרגליות ע"ש ברש"י ועיין ב"ב דף כ"א ע"ב במה דאמר שם שאני דגים כו' ר"ל ג"כ זה דדעתו עליו ועיין תוס' קדושין דף נ"ט ע"א ועיין שבועות דף י"א ע"ב גבי אבודים דלא שכיחא ליכא בהם לב ב"ד מתנה וה"נ לא שייך בזה עשו את שאינו זוכה כזוכה ועיין תוס' כתובות דף ק"ב ע"א מ"ש שם בד"ה לברר אם שייך גבי פדיון הבן מכירי כהונה ע"ש וי"ל הטעם דזה מילתא דלא שכיחא כמ"ש התוס' בכורות דף מ"ט גבי שהחינו ועיין סוכה דף מ"ו לכך לא שייך בזה ועיין יומא דף כ"ו ע"א גבי קטרת כה"ג אך באמת גבי פדה"ב טעמא אחרינא משום דכל כמה דלא נתן אין עליו שם מתנות כהונה כלל לא שייך בו גדר מכירי כהונה. ועיין ב"מ דף ק"ב ע"א גבי יצא לו שם מציאה בעיר וה"נ סד"א גבי אקון דאז שפיר יש שם מכירי כהונה עליו עיין קדושין דף ס"ג ע"ב ובתענית דף י"ט ע"א קמ"ל דמ"מ אין בזה דין מכירי כהונה דזה הוה כמו דבר חדש ואין דעתן עליהם וגם לא שייך בזה עשו את שאינו זוכה כזוכה דלא שכיחא כמש"כ ועיין רש"י גיטין דף ל"ז ע"א ד"ה אלא ושם דף מ"ד ע"א וכ"מ ועיין מ"ש רבינו בהל' בכורים פ"ט הט"ז גבי מקום שאין בו כהן מעלה המתנות כו' והנה לכאורה ע"כ מיירי כאן במכירי כהונה וכמו שפסק רבינו בפ"ז מהל' מעשר דרק במכירי כהונה כן ועיין בתוספ' ספ"א דתרומות דאף במכירי כהונה ולוי' מותר רק בדברים האובדים ועיין חולין דף קל"ג ע"א גבי הך עובדא דרבא אך שם הוה לא לבעה"ב עצמו רק לאחר ומבואר בתוספ' פ"ז דדמאי ובירוש' פ"ג דגיטין דלאחר אינו רשאי מחמת דאין כהן עושה כהן ע"ש. עכ"פ צ"ל דהך דמתנות כהונה דמעלין בדמים מיירי במכירי כהונה דהוה כמו שהגיע לידם ומ"מ הדמים כ' רבינו דנותן לכל כהן שירצה והטעם דזה הוה כמילתא דלא שכיחא ולא שייך בזה מכירי כהונה ומשמע שם דע"כ צריך לעשות זה אף דבזה ליכא חילול השם דאין בו קדושה כלל כמבואר בתוספ' דחולין פ"ט דיכול ליתן אפילו לכלבא ועיין בכורות דף כ"ז ע"א דהיכא דמכרן הכהן לישראל יכול לאוכלן כמו שירצה בלא למשחה משא"כ אם נימא דזה הוה בגדר תקנה דמעלין אותו בדמים י"ל דצריך לאוכלם צלי ועיין תוס' זבחים דף ע"ה ע"ב ד"ה צלי ע"ש רק גבי פיאה דמקום שאין עניים יכולים ליטלו א"צ להניח כלל אך בדלית ובדקל אף דאם קורא שם במחובר א"א לעניים ליטלו מוטל החיוב עליו להורידם דאל"כ לא חל עליהם שם פיאה כלל וכאן מחוייב בפיאה דהא למטה שפיר עניים יכולים ליטלו לכך גם ההוצאה עליו וכמו גבי תרומה מקום שאין שם כהן יכול לבוא שם וכמש"כ ומה דבבכורות דף כ"ח ע"א גבי בכור בעל מום לא פי' שם רש"י שיהא מולחו ומצניעו ולא פי' שם להעלות אותו בדמים י"ל משום דהא בעי שומא עפ"י ב"ד כמו דאמרינן בפסחים דף י"ג וכ"מ וכיון דבכור אסור לשוקלו בליטרא שייך בזה חשדא עיין חולין דף מ"ד ע"ב וגם י"ל דזה הוה כמו איטליז כמ"ש רבינו בהל' עבדים פ"א ה"ה ע"ש. ובזה א"ש מה דמבואר בדברי הר"ש כאן פ"א מ"ג דגם לר"י אם לא נתן במחובר צריך ליתן בתלוש והרי בחולין דף קמ"א מבואר להיפך וע"כ כמ"ש דשם מיירי בשקרא שם פיאה וכילה וכאן מיירי בשלא קרא כלל וגם ר"י ס"ל לקמן פ"ד מ"ו דגבי שכחה לא תליא כלל עומרים בקמה ע"ש. והנה בירוש' כאן אמר דכיון דפיאות קמה א"צ ליתן פיאה על שיבולת הראשונה מחמת שהיא חייבה את השדה בפיאה ועיין תוס' נדה דף ל"ה ע"א בד"ה לעולם דראי' שני' של זב אף אם הוא מעיין מ"מ לא אמרינן דהוא עצמו יטמא מחמת שהוא מעיין של זב ע"ש ובתוס' ב"ק דף ע"ז ע"א דהוא עצמו טמא ומטמא ומצטרף ובשבועות בתוס' ד"ה אין עזרה שבא כאחת המנחה וקידוש עזרה ובירוש' פ"ג דיומא כאחת הן קדושין ומתקדשין וכבר הארכתי בזה בח"א בהל' אישות ואמר שם בירוש' דה"ה פיאות עומרים א"צ ליתן על שיבולת הראשונה משום דילפינן פיאת עומרים מפיאת קמה והנה אמאי לא אמר כמו דאמרינן בירוש' דחלה פ"ג ה"ה הובא בדברי רבינו ז"ל בהל' בכורים פ"ז ה"ט גבי שני ישראלים שעשו עיסה ע"מ לחלק נידחית ואף אם אח"כ השלימו פטורים ע"ש בהשגות משום דדבר שנראה ונפטר הוה כמו שקיים הדבר לא שפטור ועיין ברכות דף נ"א ע"א גבי אכל ושכח מלברך מה דמחלק מטבילה וכן מה דפסקינן דמי שנהג אבלות לפני הרגל הרגל מפסיקו גם כן משום זה עיין מו"ק דף י"ט ולכך רבינו בהל' ק"פ פ"ו ה"ט גבי יום קבורה דאינו תופס לילו וס"ל דגם לשאר קדשים כן ולא משום פסח עיין זבחים דף ק' ע"ב ורש"י פסחים דף צ"ח ע"א אך מ"מ ס"ל דכמו דפסקינן דאבל אסור לשלח קרבן כל ז' כמ"ש רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ב הי"א ה"ה דאסור לאכול קדשים ועיין יומא דף י"ד ע"א אטרודי מי לא מיטרד ע"ש בתו"י ובתו"כ פ' שמיני מבואר שם דאף בקרובי אם דלא הוה רק דרבנן מ"מ גבי קדשים יש עליהם שם אונן מחמת זה ומו"ק דף ט"ו ע"ב מ"מ אם נהג אבלות קצת מעיו"ט שוב אין עליו שם אבל כלל ועיין רש"י פסחים דף צ"ח ע"א ד"ה אלא מ"ש ובמת יום כו' אך זה תליא בהך דמו"ק דף י"ט ודף כ' ע"א ע"ש ומותר לאכול קדשים ביו"ט ולא הוה כמו אנינות דקדשים אסור אף ביו"ט עיין זבחים דף ק' ע"ב ברש"י אבל גבי אבלות לא ואף דמלשון רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ב ה"י לכאורה לא משמע כן מ"מ העיקר כמש"כ. והנה מלשון רבינו שם מוכח דאף קודם קבורה לאחר יום ראשון הוה רק מדרבנן וכן מוכח מלשון רש"י פסחים דף צ' ע"ב ודף צ"א ע"ב וכן מדברי רבינו בפיהמ"ש שם ובהוריות פ"ג אך מלשון הגמ' זבחים דף צ"ט ע"ב לכאורה לא משמע כן דנקט וקברו בי"ד אך באמת הדין הוא להיפך דאף דמבואר בזבחים דף ק' ע"ב דיום קבורה עצמו אסור בפסח זה רק כשנקבר אבל אם לא נקבר לאחר יום מתו מותר בפסח. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דר' ורבנן בזבחים שם דלר' כ"ז שלא נקבר אסור בקדשים מה"ת. ועיין בירוש' פסחים פ"ח. וכן יהי' נ"מ להך דסוכה דף כ"ה ע"ב גבי תפילין לאבל ומאי קמ"ל הא זה מחלוקת דתנאי במו"ק דף כ"א אך יהי' נ"מ ליו"ט חוה"מ למ"ד דצריך להניח תפילין דהאיסור משום פאר ליכא ומשום מצטער איכא ובדברי רבינו בהל' תפילין משמע דהפטור הוא משום היסח הדעת ע"ש ולקמן בהל' ביאת מקדש אבאר זה. אך באמת נראה כך דאף לפי מה דמבואר כאן בירוש' ובחולין דף קל"ח דמהתחלת הקציר חל חיוב פיאה על השדה ודמי למירוח מ"מ אינו דומה ממש דהרי מבואר דגבי מעשרות אם מירחה ואח"כ הקדישה ואח"כ פדאה חייב וכן להיפך אם הקדישה ומרחה הגיזבר ואח"כ פדאה פטור וגבי פיאה מבואר בירוש' ספ"ב דאם קצר מקצת והקדיש הקמה וקצר הגזבר מקצת אותו המקצת שקצר הגזבר פטור מפיאה וכן להיפך אם התחיל לקצור ברשות ההקדש ואח"כ פדה את המחובר חייב בפיאה על המחובר וכן גבי מעשרות מבואר בדברי רבינו ספ"ב מהל' מעשרות דאם הקדיש עד שלא הביא שליש והביא שליש ביד ההקדש ואח"כ פדאן פטורין והך דסוף פ"ג דשם קאי לענין מירוח וכן מבואר בירוש' פ"ד דפיאה ה"ה ולענין פיאה נקט סתמא הקדיש קמה ופדה קמה חייב ומשמע דאף אם הקדיש עד שלא הביא שליש ופדה משהביא שליש חייב בפיאה ועיין תוספ' דמנחות פ"י ובדברי רבינו פ"ב דכאן ה"ז ע"ש. וכן נראה דה"ה אם התחיל לקצור ואח"כ קטף הקיטוף פטורה מן הפיאה וראי' לזה דהרי מבואר בפ"ב מ"ז דאם קצר חצי' וקצרוה לסטים חצי' פטור ומבואר שם בירוש' דאף אם קצרוה שלא לאבדה מ"מ פטור מחמת שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע ואין קרקע נגזלת וא"כ הלסטים לא קנו הקרקע וא"כ אין שם קצירה על מה שקצרו והוה כמו קוטף והטעם כך דהנה עיין בתוס' ב"מ דף כ"א ע"ב ד"ה פטורות דכ' בסה"ד דאם הקדיש קודם גמר מלאכה כו' והוא תמוה דזה מבואר בכ"מ במשנה דפיאה וחלה אך ר"ל כך דהנה בירוש' דמעשרות פ"א ה"א ס"ל שם לר"ח דהקדש דומה להפקר דאם הקדיש קודם גמר ופדה קודם גמר פטור והנה לכאורה קשה אר"ח ממשנה דפיאה וחלה דחדא מיירי בהקדיש קמה ופדה קמה וחדא מיירי בהקדיש שיבלים ופדה שיבלים וצ"ל כך דזה ודאי גם ר"ח מודה דאם מרחן אחר שפדאן חייבים רק דנ"מ דאם לא מרחן רק דלאחר פדיון קרא עליהם שם תרומה בזה י"ל לר"ח דלענין זה מהני ההקדש שיפקע ממנו מה שהי' יכול לקרות עליו שם תרומה ומעשרות ור"י לא ס"ל כן רק דאף קודם מירוח אם פדאן ועשאן תרומה ומעשר מהני ועיין בירוש' פ"ז דב"ק דמסיק שם דפדיון מן ההקדש לא הוה כמקח לענין קביעות מעשר ע"ש ובירוש' פ"ד דמעשרות ה"ד ע"ש. ופלוגתייהו כך דהנה עיין בתוס' קדושין דף ס"ב ע"א ד"ה אין מ"ש שם ארש"י דאמאי קודם שנגמרה מלאכתו הויא תרומה הא עדיין לא אידגן ע"ש ובמ"ש הר"ש ז"ל ספ"א דתרומות ובירוש' יליף שם מקרא דבן לוי צריך לתרום ת"מ מן הגמור הדא אמרו שיכול ליתן שיבלים כצ"ל ועיין רש"י נדה דף מ"ז ע"ב ד"ה כדברי דכ' שם דלהפריש מהם על טבל אחר אסור ותוס' יומא דף י' ע"ב דכ' ג"כ דלא יכול להפריש משלא נגמרה מלאכתו וכבר עמדו על זה התוס' שם והנה בפ"א דתרומות מ"ד מה דאמר שם דאם תרם זיתים על שמן לא הויא תרומה וכן פסק רבינו בהל' תרומות פ"ה הי"ח ורבינו חשב שם גם שבלים על חטים וע"ש בירוש' פ"א ה"ט אין לך אסור מדבר שנגמרה על דבר שלא נגמרה אלא גורן ויקב ועיין בתוספ' מעשרות פ"ב דאף ר"א דס"ל דתרומה טובלת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו מ"מ בשבלים ובענבים מודה ובירוש' שם לא חשיב רק זיתים וענבים משום דזה תליא בהטעמים המבוארים בירוש' דתרומות פ"א ה"ד אם משום הטורח אם משום שהוא ממעט בתרומה ע"ש ועיין בירוש' פ"ד דגיטין דיליף מהך משנה דדבריהם עוקרין ד"ת ובגמ' דילן ביבמות דף פ"ט לא הביא מזה ראי' לר"ח וצ"ל כך דהנה בירוש' פ"א דפיאה ה"ו מבואר שם דהא דנקט דלאחר מירוח חייב במעשרות מפיאה שהפריש אבל תרומה אף לאחר מירוח פטור וע' תוס' סנהד' דפ"ח ע"א דכן כ' בשם י"מ והנה בכ"מ בירוש' מבואר הובא בתוס' שם וב"ק דצ"ד דהתרומה היתה ניטלת מן הגורן ולכך גבי אריס מבואר בתוספ' הובא בדברי רבינו בהל' תרומות פ"ד ה"י דיכול לתרום על חלקו של בעה"ב משום דכ"ז שהוא בגורן עדיין אריס כמו בעה"ב עי' ב"ק דקי"ג ע"ב וב"מ דף ע"ג ע"א וכ"מ בזה והא דממעטינן אתם ולא אריסין זהו רק לת"מ וע"ש בהשגות פ"ד הי"ד ועי' ביצה דף י"ג דאמר שם מה תרומה ניטלת מן הגמור. אך כך דהנה עיין בבכורות דף י"א ע"ב מבואר שם דיש חילוק בין ת"ג למעשרות דת"ג הוה חיוב נתינה לאחר הפרשה ולכך אף בלוקח טבלים ממורחים מן העכו"ם ומפרש ת"ג צריך ליתנם לכהן אף דבעכו"ם עצמו אין בו מצות נתינה לכהן ועיין ערכין דף ו' ע"א גבי עכו"ם שהפריש תרומה מכריו אם אמר כו' ועיין במנחות דף ע"ג ע"ב סתם עכו"ם לבו לשמים ובאמת לפי המבואר בירושלמי תרומות ספ"ג דגם ר"ש מודה דע"י הפרשת העכו"ם נפטר הטבל מן התורה רק דסבירא ליה דאין בו קדושה מה"ת וכמו גבי פיגול ונותר דבזה פסקינן כר"ש כמבואר בדברי רבינו ספי"ח מהל' פסוהמו"ק ועיין בזבחים דף מ"ה ובתמורה דף ג'. ובאמת כך דהנה בתוספתא פ"ד דתרומות הוה שם מחלוקת כה"ג אם די בזה התרומה שהפריש הגוי או צריך עוד תרומה והטעם דהנה כ"כ בהל' מאכלות אסורות דיש גבי תרומה שני פעולות אחד מה שמתקן הטבל והב' מה שמקדיש התרומה והנה תרומת העכו"ם אין עלי' שם קודש ולכך יש שיטה בתוספתא דתרומות העכו"ם צריך להפריש עוד אחרת בשביל קודש ואמר שם דהא אם הפריש תרומה ואכלתן בהמתו אף דלא נהגא בו קדושה מ"מ יצא ידי תרומה וה"נ זה אך זה רק בשכבר נטבל דאז שייך בו שם קודש ועיין בתוספתא תרומות פ"ג דאמר שם דקודם גמר אין שם קודש על התרומה וכן נ"מ לפיאת חו"ל שנכנסה לארץ אף אם נימא דחייבים בתרומות ומעשרות מן התורה דלא כשיטת רבינו בפ"א מהל' תרומות מ"מ שם קודש ליכא עליהם ונ"מ לענין הנאה של כילוי דטבל אסור וזה רק היכא דאיקרי קודש וכמבואר בירושלמי פ"ה דמעש"ש דגם טבל מיקרי קודש ולכך ס"ל לרבינו דאכילת ארעי מותר ליתן לבהמה מן הטבל אפילו בתוך הבית עיין בפ"ג דמעשרות ה"כ וכן אם תרם יותר מן השיעור ועיין ירושלמי תרומות פי"א ה"ה דאמר שם דהא דתנא מסלת בחטין כל שהוא רוצה מיירי שהפריש תרומה יותר מן השיעור ומעמידה על תרומתה ומ"מ אסור להאביד השאר כמבואר במשנה שם ועיין בספרי פרשת קרח פסקא קי"ז דאף דבר שאינו ראוי לאכילה צריך אתה להתנהג בקדושה וע"ש גבי קניבת ירק ובדברי רבינו פי"א ה"י ובתוספתא דמאי פ"ד וכ"מ ובסנהדרין דף קי"ב ע"ב גבי תרומה של עיר הנדחת. וכן נ"מ למש"כ לעיל במה שצריך להוליכה מגורן לעיר מפני חילול השם זהו ג"כ רק משום הך דקודש וזה רק אם תרם לאחר שנגמרה מלאכתו דאז נקרא קודש כמש"כ אך ר"ש ס"ל דאף לאחר גמר אם גמרן ישראל דחייב בתרומה אם העכו"ם הפריש נפטר הטבל ומ"מ על התרומה ליכא קדושה מה"ת משום דפסק כר"ש וכמבואר בהל' תרומות פ"ד הלכה ט"ו ומכל מקום מדרבנן גזרו משום בעלי כיסין שלא יאמרו שהטבל הזה הוא של עכו"ם ויוכל העכו"ם להפריש התרומה ויפטר הטבל והתרומה תהיה מותרת לזרים זהו ר"ל הגמרא במנחות דף ס"ז לכך מדרבנן שפיר יש קדושה על התרומה אבל מה"ת לא וא"כ ממילא לא שייך בו מצות נתינה לכהן מה"ת וזה ר"ל הגמרא בקדושין דף מ"א ע"ב דלר"ש עכו"ם ליתא בתרומה ר"ל לענין הקדושה אך זה רק אם כבר הפריש התרומה אבל בטבלים והתרומה הפריש הישראל צריך ליתנה לכהן אבל מעשרות ות"מ מוכרן לכהן וכמבואר בבכורות שם וכמו שפסק רבינו בהל' תרומות פ"א רק דנ"מ דאף דאנן פסקינן כחכמים דר"ע בחולין דף קל"ו דאזלינן בתר שליש הראשון וכן פסק רבינו בהל' תרומות אך זה רק היכא דנ"מ לענין איסור אבל לענין ממונות לא אזלינן בתר שליש הראשון כמ"ש רבינו בהל' תרומות פ"א הי"ב ע"ש דס"ל דמתנות כהונה הוה גם כן גדר ממון ולקמן אבאר זה. והנה רבינו בהל' מעשרות פ"ו הכ"א נקט לשון הגמרא בכורות דף י"א גבי ישראל שהי' לו כו' ולא כרש"י שם דלאו דוקא נפל וכן נקט מעשרן ומשמע דתרומה לא הוה שלו כמו גבי לוקח מן הנכרי ואף דבקדושין דף נ"ח מבואר דגם גבי תרומה כן הוה מתנות שלא הורמו כמו שהורמו ועיין בהל' תרומות פי"ב הט"ו דשם משמע דאף מדעת הבעלים אינו זוכה בתרומה קודם הרמה וכמו הך דחולין דף קל"א ע"א ע"ש בתוס' ד"ה דאתו ובהלכות מעש"ש פרק ג' הי"ז נראה דסבירא ליה דמ"מ שם קדושה אין בו ע"ש בכ"מ אך י"ל דלקמן בהל' מעשרות מבואר בפ"ג ה"כ דלאחר גמר קודם קבע אסור להפקיר והוא מהך דפ"א דפיאה מ"ו וע"ש בירושלמי דקאמר מתניתין דב"ש היא וט"ס הוא וצ"ל הך ב"ש המבואר בירושלמי פ"ג דמעש"ש ה"ו דאף קודם קבע לאחר גמר לא מהני ההפקר ע"ש אך אנן לא ס"ל כן רק דאסור להפקיר אבל אם הפקיר שפיר מהני אבל לאחר קבע אז לא מהני ההפקר דלאחר קבע יש על הטבל שם קודש אך זה רק לגבי תרומה אבל לגבי שאר דברים כגון מעשר ראשון י"ל דיש עליו שם קבע גם קודם ולכך מבואר בירושלמי כאן דלגבי תרומה פוטר הפקר לאחר מירוח משום דשם צריך שיהיה קודש וקודש לא הוה רק לאחר קבע משא"כ במעשר ראשון דלא הוה קודש ולפי"ז גם גבי מתנות שלא הורמו ג"כ כך אך מ"מ דיעבד גם לזה מהני הפקר וזהו כונת הירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ה דמתחילה הוה סבר דירושלים הוה כמו קבע ובקבע לכ"ע ס"ל דכמו שהורמו דמיין ואח"כ אמר דרק משום חומרא דמחיצת וזהו כונת רבינו בהל' מעש"ש פ"ב ה"י ונ"מ דאין לוקה עליו אם אחר שהוציאו מירושלים קרא עליהם שם מעש"ש ואף דבמכות דף כ' מבואר להיפך י"ל משום דשם קאי אתאנה ותאנה סתמא הוה גמר אם לא שחשב לקצות ולכך פסקינן בפ"ב דמעשרות מ"ד דשם תרומה קובעת ולכך פסקינן גם כן גבי מעביר תאנים בחצירו לקצות דהוא אסור לאכול שמא ימלך דאמרינן שמא יבטל מחשבתו כיון דסתמא עומד לכך שיאכלם כך ועיין סוטה דף מ"ג ע"ב וזבחים דף צ"ד ע"א ובמשנה מעשרות פ"א מ"ה גבי כלכלה ור"ל אכלכלה של תאנים ולא כפי' הר"ש וע"ש בירושלמי פ"ד ה"ב בכלכלה של תאנים היא מתניתא ולקמן בהל' מעשר אבאר זה. עכ"פ חזינן דגבי תאנה הקבע שלה קודם ומה דבגמרא דילן במכות דף כ' לא משני כך משום דשם בברייתא המובא בירושלמי שם נקט סלי תאנים ע"ש ומה דבגמרא דמכות שם אמר שם רבינא כגון דנקיט לו בקניא מפרש שם רבינו דזה קאי אהך דר"י דאז לא קלט ירושלים גם סלי תאנים ועיין מש"כ בדברי רבינו בפ"ב מהל' מעש"ש ה"ח ע"ש עכ"פ כך דלאחר שנקבע אז הוה מתנות שלא הורמו כמו שהורמו ולאחר שנגמר אז י"ל דלא הוה כמו שהורמו ואף דמבואר בדברי רבינו פ"ג מהל' מעשר ה"א דאם אין דעתו להוליכו לביתו אסור לאכול ארעי זה רק מדרבנן וכמבואר שם פ"ד ה"ב וע"ש בפ"ב ה"א אך שם י"ל דהטעם משום מוכר וזה ר"ל הגמרא ב"מ דף פ"ח אם גמר קובע מה"ת דכ"ז שלא הוליכם לביתו לא מיקרי גמר וא"כ ממילא אם רוצה למוכרם שוב זה הוה גמר מה"ת או משום דכ"ז שלא ראו פני הבית או פני החצר מה"ת לא הוה קבע ולמסקנא מקח לא קבע רק מדרבנן וכ"ז שלא נכנס לבית או לחצר לא נקבע מה"ת כן משמע מרש"י ב"מ דף פ"ט ע"ב אך רבינו ז"ל ס"ל דזה שני דברים מה דקי"ל דלקוח פטור מה"ת ומה דמקח לא קבע זהו שני דברים ולקמן בהל' מעשר אבאר זה. והנה אף דכ"כ לעיל דקודם גמר אם הפריש אין עליו שם קודש כמבואר בתוספתא פ"ג מתרומות אך מדברי הגמרא ב"מ דף צ' מוכח שם דיש על מעש"ש שם ממון גבוה אף אם עדיין לא הוה גמר אך י"ל משום דשם קאי לר"מ ור"מ ס"ל במעשרות הובא בביצה דף ל"ה דאף קודם שנגמרה מלאכתו יש קבע ה"נ חל עלי' שם ממון גבוה משא"כ לדידן והנה כך דכ"כ דגבי תרומה מה שהכהן מפריש טבל של עצמו ונוטל לעצמו הוא ג"כ בגדר נתינה דנותן לעצמו וזהו כונת הירושלמי תרומות פ"ה ה"א אדליק ומה דנפל לשבטך נפל לך ר"ל כך דהנה לפי מה דמבואר רש"י שבת דף כ"ד ע"ב ודף כ"ה ע"א דהא דתרומה טמאה מותר בהנאה הוא רק לכהן ומותר ליהנות בשעת שריפתה מקרא דלמשחה להדלקה וזה הוה מתנות כהונה אבל דבר דאינו עומד לשרפה אם נטמא אסור ועיין בדברי רבינו בהל' תרומות פי"ב הי"ב דפסק גבי יין שנטמא קוברין אותו דמפרש כן הך דתמורה דף ל"ג ע"ב דלא כרש"י שם ותוס' שבת דף כ"ה רק כפי' התוס' פסחים דף כ' ע"ב ולא מטעם תקלה דהא שם נקט שופך לא יקבר וכמו בתוספתא ספ"ט דתרומות ורבינו נקט יקבר ולא כמו יין שנתגלה דפסק ג"כ דישפך אך ס"ל דנ"מ כך דגבי כהן דעליו המצוה בשריפה וכשיטת הריב"א בתוס' שבת שם רש"י שבת שם דקכ"ו ע"ב וכ"מ ואז מותר בהנאה אבל דבר דאינו יכול ליהנות בשעת שריפה קוברין אותו משום איסור הנאה אך כל זה ביד כהן אבל תרומה ביד ישראל דאין עליו מצות שריפה או שנטמאת קודם שבא ליד כהן דאז פקע הקדושה מיני' כמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דב"מ על הך דדף ל"ח אז יכול לשופכן או לעשותם זילוף והנתינה לכהן לא הוה רק מחמת ממון לא מחמת קדושה ובאמת הא דקי"ל דהנאה של כילוי אסור לישראל בתרומה ולכהנים בטבל זה רק מחמת דצריך לקיים מצות נתינה וע"י הנאה של כילוי הוא גורם לבטל מצות נתינה דגם גבי כהן בשעה שהוא מפריש הוא מקיים מצות נתינה במה שנותן לו ולכך היכא דליכא מצות נתינה מותר שם גם הנאה של כילוי. ובזה א"ש שיטת רש"י בפסחים דף ל"ד ובע"ז דף ט"ו ע"א גבי כרשינן ועיין בר"ש פי"א דתרומות מ"ט וכן נ"מ דאם נימא דחטים של תרומה לא ידלק בהם אף דבגמרא הטעם משום תקלה אך באמת אין הפי' שם כן בגמרא רק דשמן הדין הוא כן להדליק כמבואר בירושלמי פ"ה דתרומות ע"ש ולכך קי"ל דשמן של תרומה טמאה אסור לסוך אף דשמן של מעש"ש שנטמא מותר לסוך כמבואר ביבמות דף ע"ד ע"ש רק משום דאסור לבטל מצות שריפה כיון דהמצוה הוא כן וזה רק בשמן אבל בזיתים טמאים אם מותר לעשות שמן להדליק זה הוה מחלוקת דתנאי בפי"א דתרומות וראי' לזה דהא בפסחים דף כ' ע"ב דאמר שם דשמן ת"ט נותנן בכלי מאוס כדי שלא יבוא לידי תקלת אכילה וניחוש דילמא יבוא לידי תקלת סיכה ובזה לא מהני כלי מאוס כמבואר בשבת דף נ"ט ע"ש וע"כ דהאיסור סיכה בשמן ת"ט כדי שלא לבטל מצות שריפה ואם נימא דאסור לשרוף שוב מותר לסוך וכמו שמן של מעש"ש אך כל זה בשמן אבל בפת מ"ט מדליקין דהא אינו עומד לשריפה ושוב ליכא בו הך מצוה דלמשחה ויהא אסור להדליק אך הטעם כמ"ש רבינו בהל' תרומות פרק י"ד הי"א והוא בירושלמי פ"ה דתרומות דבדבר שיוכל לאוכלו תכף יש בו חשש תקלה אם נימא דירקבו וא"כ פת יש בו חשש אם נימא דירקבו יותר מדאם נימא דישרף אבל חטים דאין דרכם לאכול חי שוב אין בהם חשש תקלה ברקבון יותר מבשריפה לכן סבירא ליה דירקבו ואידך סבר דגם חטים עומדים לשריפה והוה כמו שמן דמצותה בכך וחשש דתקלה דשריפה יעשה אותם שליקתא ומאיסתא כן הוא כונת הגמרא ועיין ברא"ש נדרים דף נ"ט דהטעם משום דדימוע קל ובירושלמי אמר שמא ימצא להעלותם וכהך דיומא דף ס"ו ע"א וא"ש גם כן מ"ש התוס' זבחים דף ע"א אמאי לא אמרינן גבי שור הנסקל דירעו ע"ש. ובזה י"ל דבפת נהי דצריך לשורפן מכל מקום אסור ליהנות בהם אבל בשמן וחטים לדידן שפיר מותר ליהנות בהם בשעת שריפה וכן מוכח מלשון רבינו בהל' תרומות פי"ב ע"ש. והנה אם נימא דמה שהכהן מפריש מטבל שלו אין עליו שם נתינה ולכך אין כאן מצות שריפה ולכך הוה סבר רשב"נ דאין לו להדליק דהוא היה כהן ואמר לו ר"י דזיל אדליק ומה דנפל לך נפל לשבטך ר"ל דאת נותן לעצמך וא"כ יש עליך מצות שריפה בגדר למשחה ויהי' נ"מ ג"כ דלהסיק תנור וכיריים בפת של תרומה אסור וזהו כונת הירושלמי בתרומות שם דאמר ישרופו עצמותיו ולכך בפ"ב מהל' תרומות הלכה י"ד כתב שם רבינו אם היה דגן וכיוצא בו מסיקין ומשום דשם מיירי בשנטמא קודם נתינה לכהן דאז תחילת הנתינה לזה וכן בשמן רק להדלקה ועיין תוס' ב"ק דף ק"א ע"א אם שמן עיקרו עומד להדלקה ג"כ וגבי ת"מ נקט רבינו בסוף פ"ב מהל' תרומות רק יהנה בעת שריפתה בהלכה ט"ו והוא מהך דב"ק דף קט"ו ע"ב דשם קאי את"מ ובאמת גבי מעשר הנה פסק רבינו בפ"א מהל' מעשרות ה"ג דאף לדידן דקי"ל דאין נותנין מעשר לכהנים מ"מ מה שהם מפרישין שייך להם וכן גם הת"מ וא"כ לפי"ז חזינן דגבי מעשר אין הדין נתינה תלוי' בהפרשה דהרי הכהנים אף דהם צריכים להפריש מ"מ ליכא בהם גדר נתינה דלעצמן אין שייך גדר נתינה דאין נותנים מעשר לכהן ועיי' בירושלמי פ"ה דמעש"ש דמבואר ג"כ כשיטת רבינו דאין מוציאין מעשר מכהן ללוי. ועיין תוס' פסחים דף ל"ח ע"א ד"ה אתיא דמוכח דס"ל דמה שהכהן נוטל לא הוה בגדר נתינה דאל"כ הא גבי טבל עדיין לא שייך בו גדר נתינה ויש לדחות. וברש"י קדושין דף נ"ח ע"ב ד"ה ה"ג שכ' דרק אם נימא דמעשר לכהנים אז שייך לומר גם אנפל לו מבית אבי אמו כהן טבלים דהמעשר שלו ע"ש ומשום זה דלא שייך לומר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין רק היכא ששייך בזה גדר נתינה וכה"ג וכעין שכתב התוס' סוטה דף כ"ה ע"ב גבי כל העומד לפדות משא"כ גבי כהנים במעשרות דרק גדר פטור לא שייך זה ולא הי' עליו מעולם המצוה של נתינת מעשר כלל ובזה א"ש הגירסא דבכורות דף י"א דנקט דוקא דהכהן נפל לו מישראל גם גבי טבל משום דנ"מ למעשר וגבי מעשר בכהן גופה לא שייך כלל גדר כמו שהורמו ולכך נקט לה כה"ג דכבר היה עליהם שם כמו שהורמו ובזה א"ש לשון רבינו בפ"ו מהל' מעשר הכ"א ועיין במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' גנבה פ"ב ה"ד גבי טבל אם משלם כפל דרבינו לא כתב דמשלם כפל ומשום דבאמת דבקדושין דף נ"ח נקט הגונב ולא נקט שאכלו ובנדרים ובתוספתא דמעש"ש נקט אכלו ונ"מ די"ל דאף דקי"ל כמו שהורמו דמיין זה רק אם אח"כ נתקיים הדבר שהורם אבל כאן שלבסוף נאכל הטבל לא אמרינן זה וכעין מ"ש התוס' חגיגה דף ד' ע"א גבי מחוסר גט שחרור ובזה א"ש ג"כ דברי הגמרא חולין דף קל"א דאתא לידו כו' ע"ש בתוס' אך באמת ר"ל דכיון דלבסוף אכלם שוב לא הוה כמו שהורמו כלל ולכך פטור וא"ש דברי רבינו ג"כ בפ"א מהל' מעשר שהביא זה והוא פסק דהמזיק מתנות כהונה פטור מלשלם וע"כ כמש"כ ולכך בנדרים דף פ"ה לא מוקי כמו בקדושין דף נ"ח בשנפלו לו מבית אבי אמו כו' דכיון דלבסוף לא נתקיים זה לא שייך זה כלל וא"כ עיקר הטעם משום קנס ועל זה לא שייך לשלם כפל. אך יהי' נ"מ אם אכל טבל של כהן דאז לפי מש"כ דגבי תרומה גבי כהן ג"כ בגדר זכי' וכל זמן שלא נתקיים הדבר לא זכה בו משא"כ גבי מעשרות כיון דהוה רק בגדר פטור שפיר י"ל דהכהן עצמו הוה שלו ודברי רבינו בהל' אישות פ"ה דנקט שם גם מעשרות שנפל לו מבית אבי אמו כהן י"ל דמיירי כהך דבכורות דף י"א וכמש"כ וכן יהיה נ"מ למה דמבואר ביבמות דף צ"ט ע"ב גבי נתערב ולדה דלא נקט שם רק דין תרומה ובמעשר היך הדין גבי ספק. והנה זה נראה דגבי בכור בהמה טהורה דחולין דף קל"ד צריך ליתנו לכהן ולא כהך דיבמות דף צ"ט ע"ב וראי' מדלא פלגינן לתרי בבי כמו גבי פטר חמור חדא להפדיון וחדא להנתינה והטעם משום חשש הך דתוס' נדה דף כ"ה מחמת גיזה ועבודה וכעין מ"ש רש"י סוטה דף מ"ח ע"א גבי ת"מ של דמאי ועיין בירושלמי חלה פ"ג ה"ה דהוה שם מחלוקת ובערלה פ"ב ה"א דאמר שם טעם אחר מה דאינו נוטל דמים מן השבט ולא דמי להך דבכורות דף כ' כמ"ש ביבמות דף ל"א ע"א דאין חשש בזה לומר קמו רבנן וע"ש בתוס' דף כ"ד ע"א ד"ה וספק ועיין בדברי רבינו בהל' מעשר פי"ג הכ"א דנותנין לכהן התרומה וכן הוא בתוספתא ומהך דבכורות דף י"א ע"ב גבי המפקיד פירותיו אצל עכו"ם מוכח להיפך דנוטל דמים מן השבט ובאמת מן הירושלמי דמאי פ"ג ה"ז משמע דטעמא דר"ש משום דס"ל דגם בת"ג אמרינן אתינא מכח גברא כו' ע"ש בפ"ה בירושלמי אך לגמרא דילן קשה וצ"ל ע"כ כתירץ הגמרא חולין דף קל"ד משום חזקת חיוב וה"נ בהך דין של רבינו בסוף פי"ג מהל' מעשר מחמת מוחזק אך א"כ גם גבי מעשר ראשון כן וצ"ל דהא דר"ש חייש לספק החליפם זה רק כעין שכתב התוס' בכורות דף ט' גבי פ"ח דגם משום חששא מועטת מפריש טלה כיון דאין לו הפסד וה"נ כיון דמוכרן לכהן גם משום חששא מועטת צריך להפריש משא"כ אם נימא דצריך ליתן שוב לא ניחוש כלל אך מ"מ גבי בכור י"ל דצריך ליתנו לכהן משום חשש תקלה משא"כ בהך דיבמות דף צ"ט ע"ב לא שייך זה החשש וגבי תרומה לפי מש"כ דגבי כהן הוא נוטל ג"כ מגדר נתינה י"ל דכאן עדיף דהמקיים מספק גם המצות נתינה משא"כ גבי מעשר דהוה רק גדר פטור י"ל דגבי ספק כה"ג צריך ליתנו ללוי אך יש לומר להיפך דגבי מעשר שייך לומר חזקה משא"כ גבי תרומה דממ"נ אין בה רשות הראשון דהכהן הוא ג"כ בגדר קבלה לא בגדר פטור וכעין שכ' התוס' ב"ב דף פ"א ע"ב ובקדושין דף ע"ט ע"א גבי קידשה עצמה וכ"כ בזה. ובאמת כונת הגמרא חולין דף קל"א ע"ב גבי דבר שבקדושה מוציאין יש לומר דקאי אספק היכא דליכא חיוב נתינה רק מ"מ משום חשש תקלה והא דבתוספתא דיבמות פ"ח אמר שם דר"י אמר דמוכר את התרומה ומשמע דת"ק לא ס"ל זה אך באמת שם קאי אמורם מן הקדשים ור"י לשיטתי' בקדושין דף נ"ב ע"ב דיכול לקדש בחלקו ע"ש אך עיין בבה"ג בהל' חלה גרס שם אין מוכרין את כו' עכ"פ גבי מעשר לא הוה בגדר נתינה רק פטור ועיין בתוספתא פ"ו דדמאי דאם קיבל שדה מכהן המעשרות צריך ליתן לאחר ולא אמרינן דיתן להכהן וצ"ל דאף דקי"ל התורם משלו על של חברו טובת הנאה שלו זה רק אם הוא תורם ולא מחמת דהפירות שלו וזה נ"מ בין הטעמים ע"ש ברש"י ובר"ן וברא"ש נדרים דף ל"ו ע"ב ובתמורה דף י' וב"ב דף ס"ג ע"א וא"כ נמצא דגם גבי כהן הישראל הוא שנותנם לו וגבי מעשר לא שייך זה וכן יהיה נ"מ להחצי המעשר שנותן לכהן אם הכהן צריך ליתנם ללוי או אם מעכבם לעצמו כיון דחל עלי' מצות נתינה אך י"ל דזה דמי לכהן שירש מאבי אמו ישראל טבלים ממורחים ואח"כ הורישן לישראל דהמעשרות שלו אף דכבר נתחייב בנתינה כיון דאמרינן מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין כמש"כ ועיין בספרי פרשת קרח פסקא קי"ט דהוה מחלוקת דר"י ור"י אם גבי מעשר אמרינן דהשם נתנן ללוי ע"ש ובסוף פסקא קכ"ב מחלוקת שם דר"י ור"י אם שייך גבי לוים הך דלא תמותו ר"ל הך דמסייעים בבית הגרנות ויהיה נ"מ ג"כ אם בן לוי ממזר אם נוטל במעשר עיין גיטין דף נ"ט ע"ב דמוכח שם דלוי שלקח ממזרת פקע מהבן קדושת לוי' ובערכין דף ל"ג ע"ב משמע ג"כ כן דאין עליו דין לוי ובתוספתא פ"ח דיבמות מחלק בין לוים המזוהמים מאמם דנותנים להם מעשרות ובת לוי' אין נותנים לה אם אמה ממזרת ועיין יבמות דף צ"א ע"א גבי זונה ושם דף ע"ד ע"א דלר"מ ערל אסור במעשר אף דטמא מותר כמבואר שם דף פ"ו וצ"ל דטמא זב ומצורע דהוה טומאת הגוף לר"מ אסור במעשר וה"ה ערל ועיין בכורות דף מ"ז ע"א דמ"מ יש עליו שם לוי פסול אף אם הוא ממזר ועיין ירושלמי יבמות פ"י דס"ל דכהן בן גרושה עכ"פ יש עליו דין לוי לענין מעשר לחד שיטה ובכתובות דף כ"ה ע"א מבואר בגמרא להיפך דאינו נוטל מעשר וגם שם לוי אין עליו. והנה עיין בהך דיבמות דף צ"ט ע"ב ובדברי רבינו פי"ב מהל' תרומות מבואר דאף דגבי קק"ל אשה וקטן אף דאוכלים מ"מ לא בגדר חלוקה כמבואר קדושין דף נ"ג ע"א ובתו"כ פרשת שמיני פ"א פ"א דבנותיך רק בגדר מתנות וכן מבואר בדברי רבינו בהל' מעה"ק פ"י הי"ז וה"ט דרק אוכלים אנדרוגנוס ואשה וקטן אבל לא חולקים אך מ"מ אפילו למ"ד בחולין דף כ"ד ע"ב דאינו נכנס לעבודה עד שיהיה בן עשרים או עד שיתמלא זקנו והנה מתוספתא דחגיגה מוכח בפ"א דלר' דס"ל עד שיהי' בן עשרים אף דזה אינו מעכב כמבואר בחולין שם מה"ת גם לחלוק אינו חולק אך בתוספתא פי"א דקרבנות מבואר להיפך דלחלוק לכ"ע משיביא שתי שערות וזהו כונת התו"כ דבניך לחלוקה דאי לאו הכי בודאי חולק רק דר"ל אף דאינו ראוי לעבודה לגמרי ועיין בירושלמי ספ"ג דסוכה אך כל זה לענין קדשי מקדש אבל לקדשי גבול גם קטנים נוטלים בתורת חלוקה כמבואר בתוספתא פ"ד דפיאה רק בתרומה משום השמירה אין נותנים להם כמבואר ביבמות ובסוכה דף מ"ב ונ"מ דלשאר מתנות כהונה לא איכפת לן וגם לטמא ניתנים כמבואר בתוספתא דפיאה שם ולענין נשים באמת זה תליא בהך דחולין דף קל"א ע"ב גבי מתנות כהונה ע"ש. ובאמת נ"ל דלענין עם שפיר הנשים בכלל ולא ככהנים ולוים דבהם אין שייך כלל דין של מתנות כהונה גבי זרוע ולחיים אבל גבי כהנות שפיר יש להם דין מתנות דהם בכלל עם רק דיכולין ליטלן לעצמן ולא הוה כמו גבי פדיון הבן דבפטר רחם תליא רחמנא ועיין סנהדרין דף נ"א ע"א גבי בת כהן גבי שבת ע"ש ונ"מ נמי לענין כהנות ביוהכ"פ במה הם מתכפרות כיון דאינם שוקלין וגם כל הנשים כן ועיין שבועות דף י"ד ע"א ובחולין דף קל"א ע"ב דצריך ריבוי לכפר על עבדים ע"ש ועיין תוס' יומא דף נ' ע"ב ד"ה או דילמא וסוכה דף כ"ז ע"ב גבי סוכה ובירושלמי פסחים פ"ז ה"ו דממעט שם נשים מונסלח ובספרי פרשת בהעלותך דמרבה שם גרים שמתכפרים אם חטאו עם כל שבט שהוא דר בתוכו ע"ש בפיסקא ע"ח ועי' בהשגות הראב"ד ז"ל בהל' מעה"ק פי"ב ה"י גבי כהנות ור"ל משום דס"ל דהך דכל הנשואות לכהנים קאי רק אמנחת סוטה וא"כ לא משכחת לה בפנוי' ועיין בירושלמי ספ"ח דיבמות גבי אנדרוגנוס כהן במנחה. ויהיה נ"מ ג"כ לפטר חמור של כהנת עיין ברא"ש סוף בכורות ובראשונים ועיין ירושלמי תרומות פ"ו ה"ב אך שם י"ל כמו הך דבכורות דף י"א ועיין תוספ' דביכורים פ"ב דמבואר שם דאנדרוגנוס חולק בקדשי הגבול וה"ה גבי ישראלית שנשאת לכהן נוטלת גם כן בתורת חלוקה וכמבואר ביבמות דף פ"ו ע"א דנותנת רשות לתרום ר"ל אם נימא דלא כאבא אלעזר בן גמלא דהישראל יכול לתרום ת"מ רק בשלוי נותן לו רשות דהוה כמו שהגיע לידו וכמבואר בגיטין דף ל' וקמ"ל דגם אשת לוי נעשית כלוי' עצמה ואם נותן לה מקיים מצות נתינה ולכך גם היא נותנת רשות אבל ארוסה אוכלת רק גדר קנין לא בגדר עצם והוה כמו עבד עיין תוס' יבמות דף ס"ח ע"א וכ"מ ואינו מקיים בזה מצות נתינה. ובאמת הא דלא משני הגמרא בבכורות דף מ"ז ע"א למ"ד דלוי' אין בנה נפטר מפדיון הבן מה דמקשה שם מהמשנה דכהנת דלא מצי לאוקמא בשילדה מנכרי כמבואר שם ואמאי לא מתרץ לה לשיטת התוס' קדושין דף ח' דגם בפדיון הבן יכול ליתן לכהנת וא"כ י"ל דכהנת שילדה בן מישראל אף דאינו נפטר מתורת הפדיון מ"מ יהי' כמו שהיא פדתה אותו השמטה כך גבי כהן שמת והניח בן חלל ע"ש ברש"י דזכה האב בפדיונו אך באמת שם הטעם כיון דמוטל החיוב על אביו הוה כמו שפדאו אביו ע”כ השמטה וכעין דאמרינן שם דף י"א ועיקר הפדיי' גבי פדה"ב הוא הנתינה לכהן והוה כמו שנתן לעצמו וזה שייך רק גבי אב דמחוייב לפדות בנו אבל גבי אם דאינה מחוייבת לפדות בנה לא שייך כלל לומר דהוה כאילו פדתה אותו דאין מוטל עלי' החיוב כלל וגרע יותר מתוך ל' וקושית התוס' שם בד"ה הבן הוא מנתגיירה מעוברת.

19 פסקי תוספות פתח ↗

אסור להשתכר באיסורי הנאה. ד"ה ואבר: שם ע"ב

19 תוספות רבי עקיבא איגר על משנה תמורה פתח ↗

אות טו במשנה ואת שדרכו ליקבר יקבר. קאי על ערלה וכ"כ אבל בתרומ' טמאה הדין דיעשה זילוף. תוס' פסחים:

1 מי אמר ר' יהושע שתיהן כאחת ורמינהו חבית - אומר ר"י הא דלא משני פסח שאני דמשמע ליה דפסח לא מעלה ולא מוריד מדשרי בתלויה ואסר בטהורות א"כ מה שהיא תלויה הוי הטעם:

2 הא ר' שמעון אליבא דר' יהושע - תימה לר"י לר' שמעון כיון דשרי תלויה לטמא ביד א"כ שרי לשורפו ואמאי קרי ליה תלויה דתלויה היינו לא אוכלין ולא שורפין וי"ל דתלויה לר"ש היינו דלא מחייב לשורפו:

3 ראוי לזילוף - אף על גב דתרומה טמאה בשריפה כיון דמסקינן בפ' בתרא דתמורה ד' לג. הראוי לשריפה שרפה הראוי לקבורה קבורה והוא הדין בכי האי גוונא הואיל וראוי לזילוף:

11 רש"ש על פסחים פתח ↗

רש"י ד"ה יניחנה במקום התורפה. דכיון דא"ר אלא להדלקה. נ"ל דלא כתב כן אלא לפי הס"ד דהשתא דלא נחית לחלק בין גרמא לבידים. אבל למאי דדחי לי' לחלק בזה י"ל דאסור להדליקה עי' לקמן כ ב תד"ה הא וכן איתא בירושלמי שם אהא מתניתין מדברי שלשתן תלויה אסור לשורפה:

19 רש״ש פתח ↗

תד"ה ראוי. ואע"ג דת"ט בשריפה כו'. ולעד"נ דפי' זילוף דכאן הוא כמו שנוהגין עתה ללבן לבנה באור ומזלפין עליה יין דהוי כמו שריפה:

19 שערי תורת בבל על תמורה פתח ↗

ודע שהרמב"ם חזר בו בספרו הל' תרומות פי"ב הי"ב וכתב שם: "משקין שאין ראויין להדלקה שנטמאו כגון היין קוברין אותו". ולפ"ז הוא סובר, דמה ששנינו "את שדרכו לשרוף וכו'" מוסב גם אתרומה. וכן נראה דעת התוס' בפסח' כ ע"ב ד"ה ראוי, וע"ש, אלא שיש לדקדק במ"ש הרמב"ם בהי"ג שם: "יין תרומה שנתגלה הואיל ואסור בשתיה נשפך", ומשנה שלימה היא בתרומות פ"ח מ"ד, ולמה לא אמרו שקוברין אותו, כמו ביין תרומה טמא. ואולי דא ודא אחת היא, שהיין - שפיכתו היא קבורתו, שהרי הוא נבלע במקומו.

« תוספות על פסחים כ׳ ע״א:ז׳ תוספות על פסחים כ״א ע״א:א׳ »